לרכוב ולא לוותר

למה לרכוב ולא לוותר!!

לפני קצת פחות משנה

נפצעתי בגב ושברתי חוליה,

הייתה תקופת החלמה ,

שיקום וריפוי.

כשחזרתי לאט לאט למסלול העבודה

ולמסלול החיים ולשגרה

מה שהכי הכי רציתי הוא לעלות ולרכוב

באופניים שלי .

ו... זה מה שעשיתי .

רכבתי נהנתי ו...

התחילו החרדות , הפחדים,

טראומת הנפילה "השתלטה עלי,

ומה שקרה הוא:

פשוט לא יכולתי לדווש, ולרכוב.

אמרו לי את צריכה "פסיכולוג",

"שיחות", "תעזבי את האופניים",

זה רק בראש,

אין באמת ממה לפחד,

ובכול זאת ..

היובש בגרון,

דפיקות הלב,

זיעה קרה,

דמעות מציפות את הגרון

השכל "לא מבין" זאת

ואני לא מצליחה לדווש.....

ואני כל כך אהבתי לרכוב בטיולים,

אז..

אני לוקחת מאמנת אישית

פעם , ועוד פעם..

נפגשת בפארק הירקון ...

מבקשת ממני להתאמן לבדי ליד ביתי ,

ולא קורה ....

עד ש...

פגשתי את המאמן שלי

יוסי קט המלך...

שהוא גם מאמן עיוורים

והתחלנו בשיחה

על המגבלות שלנו......

ו..

מפה לשם

בשעור מס 2

באתי עם הצעיף הטורקיז שלי מהודו (שעליו אספר בפוסט הבא.. )

יוסי קושר לי את העיניים

קמה מהספסל,

מוביל אותי לאופניים,

אני עולה,

מתחילה לדווש,

הוא לידי עם ה רולר בליידס

ואני מדוושת,

ימינה , שמאלה,

מצייתת להוראות של יוסי

מתמכרת לתחושה האלוהית הכייפית

של הרכיבה...

ממש טריפ.....

שומעת את הרחשים שיש בחוץ

ולא את הפחדים ... והרעש שיש בראש...

לאחר כ 10 דקות שלמות

של רכיבה בעיניים סגורות לחלוטין

אני עוצרת,

מרחפת, מאושרת, עם דמעות של אושר

של הנאה צרופה,

ויודעת

שעל הרכיבה אני לא מוותרת !!

הלכתי הביתה עם התחושה של

העונג וההתמסרות לרוח ולתנועה

שיש ברכיבה,

ו...

האתגר הבא הוא

להתמסר לעונג ולהנאה לרוח ולתנועה

עם עיניים פקוחות :-)

#מאירהאורלבן